מאת גיל נירן
מה השעה? מה? לא מאמין, כבר שש וחצי! בוקר או ערב? בוקר! או קיי, אני בַּחדר, בַּמלון. מלון במרכז טוקיו. 6:30 בבוקר. רגע, ב – 7:00 יש לי רכבת לשדה התעופה. עוד חצי שעה! שיט, שיט… והטיסה יוצאת בעשר. יו, אני לא מאמין. יו, יו, אני מפספס את הרכבת, אני מפספס את הטיסה. אורלי תשב בברצלונה ותחכה לי ואני… מה אני עושה? מזל שארזתי לפני השינה. אבל מה חשבתי לעצמי – לישון עוד חצי שעה… יכולת לקחת את האוטובוס של 5:30. עשית צ’ק אאוט? מזל שלפחות את זה היה לך שכל לעשות… טוב, יאללה, אין זמן, אין זמן. יש מונית בכניסה? אין? יש! יש מונית! יאללה סע כבר, נו סע, סע… עוד אחד שלא מבין מילה באנגלית, אין לי זמן, אתה לא רואה? אני מאחר. אורלי, יו יו… רק שלא ניתקע עכשיו באיזה פקק, יאללה סע, סע… איפה לכל הרוחות הם תקעו לי את הרציף לשדה התעופה? יא אללה! אולי תשאל מישהו… הנה, כתוּב, תסתכל. מה השעה? 6:54, יש עוד דקה. הנה הרכבת, הנה הרכבת. מה? מה זה, מה זה? אנ’לא מאמין…למה הם סוגרים את הדלתות? בואנה יש עוד דקה. אנ’לא מאמין, שיט, שיט…
ככה זה נראָה וככה זה נשמַע. “אלה היו חייך” אני מהרהר היום לעצמי. ואכן, המרדף הזה, הדו-שיח הפנימי המטורף הזה שאינו חדל – זה הייתי אני, אלו היו חיי, או לפחות – חיי עד אותו רגע בו נעצרו באמצע הדרך בחריקה צרודה. הסימנים, אני אומר לעצמי, הופיעו כבר קודם – הרוק המיותר בבית הבליעה, הקשיים בהגיית המילים… אבל האבחנה תתעכב עוד מספר חודשים. בינתיים, אנחנו עדיין בתחנת הרכבת בלב טוקיו. השעה 6:54. דלתות הרכבת נסגרו והיא פרחה נסעה לה לשדה התעופה, מותירה אותי מתנשם ואובד עצות על הרציף. אני הולך לפספס את הטיסה לברצלונה. ובברצלונה מחכה לי אורלי. אני אמור לחבור אליה שם לטיול מטעם החברה בה היא עובדת, טיול ברחבי ספרד עם בני ובנות הזוג.
מה אני עושה?
והנה, לפתע, אני שומע קריאה “נרייטה?” (נרייטה – נמל התעופה הבינלאומי של טוקיו). אני מפנה את מבטי. מן הרכבת שבצידו האחר של הרציף מסמן לי מישהו בתנועות יד המשדרות דחיפות להצטרף אליו. “נרייטה?” הוא קורא שוב ואני ממהר לחצות את המרחק הקצר ולעלות על הרכבת. “נרייטה, נרייטה” אני משיב, “איך ידעת?”, בעוד הדלתות נסגרות מאחורי גבי והרכבת יוצאת לדרכה לכיוון נמל התעופה הבינלאומי של טוקיו. ואמנם, אל הטיסה האמורה הגעתי בזמן, פגשתי את אורלי ואת הקבוצה בברצלונה ובילינו יחד חופשה נהדרת. “אורלי,” אני זוכר את עצמי חושב תוך כדי צעידה מפוייסת לשער העליה למטוס, “אורלי…” מישהו ביקש לא מזמן שאספר עליה ואני רק קיצרתי ועניתי. “פגשתי אותה במסגרת חילופי משפחות לגרמניה ב- 77 ומאז אנחנו לא עוזבים אחד את השני…” ומאחר ושתק שתיקה של שאלה הוספתי “יש לנו שלושה ילדים,” ומיד פרטתי ” הילה, הגדולה, שהיא בוגרת טכניון בארכיטקטורה, אסף, גמר לא מזמן אקדמיה למוסיקה, מנגן צ’לו, ונועה, הקטנה. נועה מסיימת עכשיו י”א. פעילה מאוד בצופים.” “וואו, משפחה משפחה!” אמר האיש ואני הנהנתי וחייכתי. נכון, עולים וצפים עכשיו דבריו, משפחה משפחה!. משפחה, אני אומר לעצמי, היא האוצר הגדול ביותר שיש לי. לכולנו. לכולנו… משפחה וחברים, אני מרחיב את המחשבה – כל האנשים היקרים לי, והמילה “יקרים” מקבלת משמעות חדשה – יקר במשמעו העמוק, המנותק מיחידות רווח והפסד, יקר כמו במילים “לא יסולא בפז”… אני זוכר שלא ממש הופתענו, אורלי ואני, כאשר במהלך הטיול ההוא בספרד, קבלתי דוא”ל בהול המבשר לי שבעוד יום אני נקרא להגיש הרצאה ומצגת חשובות במילאנו, איטליה. המרוץ נמשך. עוד נסיעה. עוד שדה תעופה, שוב חדרי מלון, מוניות, ארוחות ערב “עם הלקוח”… חיים במזוודה, בסלולרי. אני כאן? אני שם? איפה אתה ילד, איפה אתה? אני יושב בכנס שנתי חשוב. הטלפון שלי מצלצל. אני יוצא למבואה ועונה. מודיעים לי כי אבי החורג נפטר. שבע שנים נלחם בסרטן ועכשיו איננו. הוא היה דמות מאוד חשובה עבורי. הוא היה אדם משכיל מאוד, פסיכיאטר בהכשרתו הרפואית. למדתי רבות מחוכמתו. אהבתי אותו. תוך כדי השבעה צלצל אלי הבוס. “עם ההצלחה בא הכבוד”, אמר. מבין עשרות אלפי עובדי החברה, נבחרת להיכלל בקבוצה העומדת לצאת לקורס מנהלים בכירים, הקורס היוקרתי של החברה. אני מאושר! אני גאה! רק ההורים שלי חסרים לי להתגאות בי ולשמוח איתי… בעצם, אני חושב, שם זה התחיל. תוך כדי השבעה. מייד אחרי שהוזמנתי לקורס. ואם אצל אחרים זה תוקף את הגפיים תחילה, אצלי זה התחיל בפה. הפה מלא ברוק. כל הזמן. יותר מידי רוק. אתה בולע ובולע ועדיין – הפה מלא ברוק. אחר כך הדיבור נעשה איטי, כבד. המילים כבר לא פורצות, כבעבר, ממהרות לרדוף את שטף המחשבה, אלא נשרכות, שמנוניות ודביקות, מדשדשות באיזה בוץ לא נהיר, מסרבות “לעמוד בקצב”. משהו לא בסדר איתי. מה קורה? מה זה? כמו שעון אנלוגי, אני חושב. את תנועתו של מחוג השניות אתה רואה מייד. לעומת זאת, כמעט לא תוכל להבחין בתנועת מחוג הדקות. ומחוג השעות – תנועתו נעלמת לחלוטין. אנחנו יודעים שהוא נע כל הזמן, כי הוא מחליף מקום, אך איננו מסוגלים לקלוט את תנועתו. כמו השעון, כך גם תנועתה של המחלה. מחוגיה איטיים. לכאורה אין בהם תנועה. התקדמותה אינה מוחשת, אך תנועתה בטוחה, ודאית כמו הזמן החולף, וכמו הזמן – אין לעצרה, אין לעכבה. וככל שחולף הזמן, אני חש כיצד הדיבור הולך ונלקח ממני. המילים אינן נענות לי יותר. הלשון כבדה ואטומה ודבריי יוצאים מפי בבליל של עיצורים חסרי פשר, שתנועות של ג’לטין קרוש מזנבות בהם. אנשים לא מבינים מה אני מנסה לומר להם. אנשים מתחילים להימנע ממני. להתרחק. משהו מקולקל. מה קורה? מה זה יכול להיות?? אולי אני בטראומה בגלל פטירתו של אבי החורג? אולי בכלל מדובר בשארית חומרי ההרדמה מטיפול השיניים האחרון? את מי לשאול? עם מי להתייעץ? לאיזה רופא הולכים? בינתיים אני ממשיך בקצב הידוע. לקראת סיום קורס המנהלים אני אמור להגיש מצגת בפני המנכ”ל. זה אינו עניין של מה בכך – לדבר בפני המנכ”ל .אין זמן להתבלבל, אי אפשר להישמע מהסס, אתה צריך להיות שוטף ומשכנע, להישמע בטוח בעצמך, אתה צריך להיות במיטבך, להיות מבריק… איך אני עושה את זה כשהמילים יוצאות מפי חבוטות, כשהכלי הבסיסי הזה, הדיבור, אינו תקין בעליל? מה הוא יחשוב עלי? מה אם הוא יחליט לשאול אותי שאלות? בסופו של דבר, למרות המתח והחששות, דיברתי כנראה דברי טעם וההרצאה עברה היטב למרות הכל. אבל מכאן, המצב מחמיר והולך. רכבת ההרים שלי ממשיכה במסלולה המטורף בעוד יכולות הדיבור והבליעה מידרדרות מידי שבוע. עכשיו מתחיל המרדף האמיתי אחר תשובות. נוירולוגים, מומחי אף אוזן וגרון, פה ולסת, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, שוב נוירולוגים, הפעם בכירים ביותר, ועוד מומחים ממומחים שונים… ותשובה מוסמכת ומוסכמת – אין. שוב ושוב אני מנסה להרגע ולהרגיע את עצמי ואת סביבתי – “זה בטח משהו פסיכוסומטי”, “זה עצבים, זה מתח”, “נמצא את הסיבה ונטפל בה”. אבל הדאגה מתחילה לחלחל, ולאיטה היא מאכלת פיסות קטנות מן האופטימיות הטבעית שלי. קשה לי לאכול. ריר נוזל מפי. אין תחושות בפה ובלוע וגם הגרון לא מתפקד כשורה. רק אנשים קרובים משתדלים עוד ומצליחים אך בקושי להבין מה אני מנסה לומר להם. ואז – הדיאגנוזה – ידיעה ללא הבנה , תשובה שאין בה נחמה, אבחנה שהיא גזר דין. רכבת האקספרס שלי שועטת עוד רגע או שניים ואחר כך בולמת, ומשתתקת המומה. “אם אין למחלה הארורה הזו טיפול, אולי עדיף היה לא לדעת?” “עולמו חרב עליו” חדֵל להיות עוד ביטוי ספרותי של מליצה והופך עבורי לתאור מצב. זהו. בעל כורחי צורפתי למועדון אקסקלוסיבי שאיש אינו חפץ להיות חבר בו. אני חולה. חולה במחלה סופנית שתסמיניה… טוב, אתם יודעים. לא הנחתי לעצמי להיכנע לרחמים עצמיים. אין זו דרכי. נכון, יש לי לכאורה סיבות נכבדות לרחם על עצמי: קיום בצל הידיעה שאני חי על זמן שַאוּל, ושכל בוקר אני עלול להתעורר ולמצוא שעוד איבר מאבריי חדל מתפקודו. בגידת הגוף, קוראים לזה, ואין כבגידה הזו על מנת ליטול מן האדם את אמונתו ולדכא את רוחו. אבל אני החלטתי שלא כך יהיה.”משום מקום” הִצְלַחְתִי לאסוף את הכוח “לחשוב קַדִימַה”, להמשיך לחיות,לתכנן. פתאום הבנתי דברים שלא ניתן להבינם בתוך שטף החיים הנורמליים – עד כמה בר מזל אני שיש לי משפחה כזו, שבורכתי בחברים טובים כאלה, שאני עסוק, שאני כאן… לכאורה, דברים טריוויאליים, שרק לעיתים רחוקות הבנתי את משקלם האמיתי בחיי. ואילו עתה, כאילו התבהרו שמי הבנתי ואני תופס בחדות ובבהירות שאין זכות מהן, עד כמה חשובים הדברים הללו יום יום, שעה שעה, לנצח. אני מוצא את עצמי מטיף לאנשים סביבי לטפח את האוצר הזה – משפחה, ואת הקסם הזה – חברים. אז מה עכשיו, אני שואל את עצמי, מה עכשיו? עכשיו הזמן לעשות! ומדובר כאן בזמן ובמעשה שלא היו ברפרטואר שלי עד היום. עכשיו אני צריך כנראה להגדיר זמן אחר, שונה מזה שפעלתי בתוכו עד כה, זמן שהוא שלי. ולזמן החדש שלי אני צריך להתאים מעשים אחרים, מעשים שגם הם שלי. אין לך משאב יקר יותר מן הזמן, ומעשיך הם שמגדירים אותו ומקנים לו את מידותיו ואת טיבו. בכך אולי איני שונה מכל אדם אחר, אבל המחלה הארורה פועלת את פעולתה גם על הזמן וגם על המעשים. במילים אחרות, אין לך די זמן כדי שתחיה את חייהם של אחרים, לפי קצב של אחרים, להשגת מטרותיהם של אחרים. המחלה דורשת ומכתיבה שכל עוד יש לך ידיים מתפקדות ורגליים המסוגלות לשאת אותך, תעשה דברים שלא תוכל לעשותם אחר כך. לדוגמה: לעזוב כבר היום את העבודה שאהבת והשקעת בה את כל כולך, כדי לטייל עוד טיול אחד למקום ההוא שתמיד רצית להגיע אליו. ואין גם זמן לחכות ליוזמתם של אחרים. חובתך לעצמך היא להחליט ולבצע עכשיו, ללא עיכובים. אני מרגיש שהזמן החולף תובע ממני שאנצל אותו למה שחשוב לי באמת. המחוגים מסמנים לי – “חייה עכשיו!” “אין לנו ממה לפחד, אלא מפני הפחד עצמו”, אמר הנשיא האמריקאי הדגול פ.ד. רוזוולט. ורבי נחמן מברסלב אמר (ושר) “כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר – שלא לפחד כלל”. השאלה החשובה היא כיצד לנצל את הזמן. היום אני יודע כי מה שעומד בדרכי (בדרכנו כולנו) לניצול הזמן היקר שלנו על פני האדמה הוא הפחד. הפחד מאי הודאות, הפחד שמא נחליט “לא נכון”, מה יגידו? איך זה ייראה? האם יעמוד בי הכוח?… עניינו של המאמר הזה, מהותו היא – איך לנצח את הפחד במטרה לנצל את הזמן. למעשה, כך אני מבין היום, על מנת לגבור על הפחד, כדי לנצל את הזמן, כדי “לחיות” ככל שעוד ניתן לי, אני צריך להמציא את עצמי מחדש. יום יום, שעה שעה ובכל שעה מחדש. אני מאמין כי להמציא את עצמי מחדש, היא ההזדמנות המיוחדת בה חנן אותי הטבע הַאֶנוֹשִי. זהו “מותר האדם” – להבין את מצבו, להבין את יכולותיו, לתכנן לו תכנית פעולה מתאימה ולצאת לדרך חדשה. אם צריך – בכל שעה מחדש. ובתוך כך, העיקר – לא להיכנע לפחד. המצב החדש, הידוע בינינו בשמו – “המחלה”, קובע שעלי להמציא את עצמי מחדש. הזמן שלי, כמו גם מעשיי המעצבים אותו, שניהם בידיי ושניהם אחרים מאד ממה שהיו לפני שחליתי. אני יודע כי מול הפחד עומדים איתי האנשים שאני אוהב ואשר אוהבים אותי. משפחתי וחבריי. הם הנותנים לי כוח להמשיך להיות נאמן לעצמי – לנצח את הפחד, לנצל את הזמן.