בנימה אישית

מאת: עמוס פביאן

כשהתפוצצו טילי הסקאדים באשדוד, במהלך מבצע עופרת

יצוקה, הנרי אללי לא תפס מחסה בממ”ד. “עדיף למות מסקאד

מאשר מהמחלה הארורה הזאת”, אמר, רק חצי בצחוק.

ואשתו, מרים, מוסיפה: “כשקיבלנו את הדיאגנוזה שמדובר

ב- ALS , היו התפרצויות של בכי, השמים נפלו. להנרי, שהיה

אדם פעיל וספורטיבי, אדם שרץ מפה לשם ולא מוותר, היה

מאד קשה לקבל את האבחנה,”

מתל-נוף ועד מצפה רמון כאיש צבא, מכרמיאל לאשדוד

כאזרח מן השורה, הנרי תמיד היה מנהיג, האדם שאליו פנו

כדי להיחלץ מצרה, כדי לעמוד מול ההנהלה, כדי שיהיה חבר

ושומר.

הנרי נולד בטוניס, בירת טוניסיה, בשנת 1950 ועלה ארצה

בגיל שש עם הוריו ושמונת אחיו ואחיותיו.

“אני זוכר מטוניס רק את חנות הנעליים ואת המספרה של

אבא, ואת דיג הדגים על חוף הים,” אמר.

משפחת אללי נקלטה במושב תענכים, כיום ניר יפה, שם

הנרי גר עד גיל הבר-מצווה. “ילדות יפה”, הוא נזכר,” כשהחיוך

הקבוע על פניו נשמע גם בקולו ולא מש מעיניו.

“היינו שובבים, שיחקנו משחקי חברה, גדלנו ממש בחממה.

הייתי הראשון במושב שהיו לו אופניים וכולם רדפו אחריי.”

המשפחה עברה לאשדוד, אז עדיין עיר חדשה.

“היו 12,000 תושבים. הייתי עולה לאוטובוס ויודע מי יירד מתי

ולאיזה בניין הוא ייכנס.”

הנרי למד מכונאות מטוסים והתגייס בשנת 1968 כמכונאי

מטוסים. הנרי שירת בצה”ל עד 1990 , כרב סמל בכיר. “הייתי

אחראי על תקינות המטוסים – סדקים, כנפיים קורסות, גוף

המטוס, צלעות, חציצים ועוד”.

בצבא למד הנרי הרבה יותר ממקצוע. “למדתי משמעת.

דיברתי בגובה העיניים עם כולם, מהחייל הכי פשוט ועד

למפקד הבסיס”.

ומוסיפה מרים, אשתו מזה 38 שנה: “זה הנרי – נוגע בכולם

וכולם נוגעים בו.”

“חייל אחד אמר לי, ‘היית קשה, אבל בטעם טוב'” הנרי

מוסיף. “היחס אל אנשים בא מבפנים. אין קורס המלמד להיות

אנושי”.

הנרי זוכר את שמונה השנים במצפה רמון כחוויה אדירה.

המשפחה עברה לשם בשנת 1982 , כשהנרי נבחר לצוות

ההקמה של הטייסת באזור. “זו הייתה התקופה הכי טובה

שלנו. הקמתי קבוצת כדורסל לילדים והייתי יושב ראש הוועד

המגשר בין הבסיס ליישוב”. “כשהשתחררתי מהצבא”, מספר

הנרי בהתרגשות, ארגן עבורי מפקד הבסיס דאז, גיורא רום,

מסיבת פרידה כאות הערכה, דבר שהיה נהוג לעשות רק עבור

מפקדי טייסות.

בשנת 1991 עברה המשפחה לכרמיאל, שם עבד הנרי כמנהל

קו הייצור לחלק הקדמי של כנף המטוס במפעל לחלקי

מטוסים. כעבור 11 חודשים במקום, נבחר פה אחד ליו”ר ועד

העובדים.

כעבור שנתיים, הראה לו בנו הבכור, דובי, כיום בן 36 , מודעת

דרושים למבנאי בכיר בצוות הקמה לייצור מטוס מנהלים

בקרית שמונה. הנרי הגיש מועמדות והתקבל לחברת ישרא-

אוויאיישן. “הייתי בין הראשונים שהדליקו את האור”.

האור נכבה בשנת 1996 , מסביר הנרי, כשהתברר שברון

בנימה אישית

21

שוויצרי, הבעלים של המפעל, גנב 35$ מיליון והחברה עברה לידי

כונס נכסים. הנרי ייצג את חברי המפעל מול כונס הנכסים ומול

בית המשפט ומזער את הפסדי העובדים.

משפחת אללי המשיכה בנדודיה והפעם לאשדוד, שם עבד הנרי

בחברה לבדיקת אתרי בנייה ויציקה. “הסמנכ”ל גנב כספים. סיפרתי

למנכ”ל על כך, אך הסמנכ”ל זרה לו חול בעיניים ואני פוטרתי”.

משנת 1998 ועד 2007 , עבד כמנהל פרויקטים בתחום הבנייה עבור

כללית הנדסה רפואית, הנותנת שירותי מכשר רפואי, ממדחום ועד

חדרי ניתוח, ושיפץ חדרי אשפוז בכל רחבי הארץ.

בפברואר 2007 , החל לגרור את רגל שמאל.

“הייתי בטוח שזו פריצת דיסק”, אמר, אבל הרגל נהייתה יותר ויותר

כבדה, והנרי לא היה מסוגל לרדת מסולמות שעליהם טיפס לצורכי

עבודה.

בערב חג הסוכות של 2007 , פוטר הנרי מעבודתו.

במהלך 2007 , עבר בדיקות אצל רופא המשפחה שלו,

ד”ר דן שינדלר. משם עבר “ככדור פינג פונג מאורטופד לנוירולוג.

פינג פונג במובן החיובי – טיפלו בי יפה מאד”.

הכדור הועבר לפרופ’ אבינועם רכס ומשם לד”ר יורם ליוור, מנכ”ל

בית החולים מעיני הישועה.

בינתיים, הופיעה ד”ר ויויאן דרורי בתכנית טלוויזיה, ובו תיארה ניסוי

הקשור ל- ALS . “אמרתי למרים – זה מה שיש לי”. מרים לא

הסכימה עם האבחון של בעלה.

לאחר בדיקות, קיבל הנרי ב- 3.12.07 , את האבחנה הסופית מדובר

ב- ALS . “אני קורא לה ‘מחלה ארורה'”.

לאחר האבחון, יצאו הנרי, מרים ושניים משלושת ילדיהם לטיול

בארצות הברית: דובי, קצין טכני בצבא קבע, ושרי, מנהלת אירועים

בבית הארחה בני דן בתל-אביב. גיא, עצמאי בתחום השיפוצים,

נשאר בארץ עם אשתו הטרייה שרון, כיום הורים לנכדה ליה. “אם

מרים היא סם החיים, ליה היא האור שלי. תינוקת בת ארבעה

חודשים שמזהה ומשתפת פעולה, איזה יופי. משפחתי היא מזלי”,

אומר הנרי.

הם חרשו את קליפורניה, כולל ביקורים בדיסנילנד שבלוס אנג’לס,

בגשר הזהב בסן פרנסיסקו, בנושאת מטוסים בנמל סן דייגו, ואף

ביקרו בלאס וגאס, נבדה. בפארק יוסמיטי, נכנס הנרי עם קביים

לתוך האגמים, וגילה מדינה שיש בה נגישות לנכים מעל ומעבר

לקיים בארץ.

“בארץ, אפילו לבתי מרקחת אין נגישות”.

שם, גם ישב לראשונה בכיסא גלגלים. “אני אוהב פעילות ולשבת

בכורסא כל היום זה ממש לא מספיק. התעקשתי ללכת על רגליי,

עד שנפלתי. מרים התעקשה על מקל הליכה דבר שממש לא היה

מקובל עליי. אבל לאט לאט הרגשתי יותר ויותר כבד”.

הביורוקרטיה בארץ גם לא הועילה למצב, כשלמשרד הבריאות

לקח חמישה חודשים לאשר לו כיסא גלגלים – קלנועית הוא קנה

בארצות הברית. מצד שני, כמי שעסק בבניית בתי חולים, הנרי

מודע לצרכים. הוא משתמש בכורסא ובמיטה מתרוממים, בידיות

אחיזה במקלחת, בשירותים ומעל המיטה.

הנרי מבקש להודות למאיה, המטפלת מנפאל; למאירה אלדר,

סגנית המנהלת בקופת חולים מכבי באשדוד – “בחורה עם נשמה,

שעוזרת באופן יוצא מן הכלל”; ולעו”ס מורן וייס ואפרת כרמי

מעמותת ישראלס, שיש להן תמיד אוזן קשבת ותמיד מוכנות

לעזור.

כיום, הנרי משתתף בניסוי של חברת טבע, במהלכן הוא מקבל

כדורים שאמורים לבלום את המחלה.

“אני מקווה שזה הכדור האמיתי ולא הפלצבו”, אומרת מרים אבל

הנרי אומר שהוא מרגיש הידרדרות בזמן האחרון, בעוד מרים מקווה

שמדובר בירידה לצורך עלייה. “צריך להיות אופטימיים, לחשוב רק

על הטוב”. והנרי מוסיף – “התקווה חזקה מהפחד – משפט מאד

חזק, ונכון”.